אלכס ליבק

מתוך קליקי, מיקרופדיה חופשית לאמנות הצילום.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אלכס ליבק הוא צלם ישראלי, כיום בעיתון "הארץ". תחיל את דרכו בצילום עתונאי ובשנים האחרונות מפורסם במבט האישי שלו על ישראל דרך צילום רחוב, ולעיתים תמונות מפתיעות והומוריסטיות מז'אנר הרגע המכריע, תחום שנוסד על ידי הנרי קרטייה ברסון.


תחילת הדרך

אביו של אלכס ליבק היה הילד ה־14 במשפחה ענייה באודסה. אימו מתה בלידתו. הוא עלה לארץ עם משפחתו המאמצת ב־1922, עבד כסוחר, ולבסוף פתח חנות וילונות ברחוב הרצל בתל אביב. אלכס ליבק נולד בתל אביב בשנת 1944. אלכס עבד בחנות של אביו בחופשות הקיץ מבית הספר, והוא היה אמור להשתלב בעסק, כמו שאחיו השתלב.

לאביו היה עוד תחביב, הוא צילם למזכרת את החיילים הבריטים ששירתו כאן. הוא הביא לאלכס גם מצלמה אחת כזו; זו הייתה מין תיבה מרובעת שדרך העינית שלה בקושי ראו מה שצולם. חדר החושך שלו היה האמבטיה בבית. כך התחיל אלכס את תחביב הצילום שלו. תחילה בבית, אח"כ בבית הספר. לאחר שירותו הצבאי נרשם ללימודי פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.

המסעות בחו"ל

אלכס ליבק לא התלהב מהאופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים. הוריו השתייכו לציונים הכלליים, וליבק ראה במלחמה הזדמנות להחזיר את השטחים ולעשות שלום. הוא הרגיש שהוא צריך להתרחק, ובאותו שנה נסע לברזיל למסע של שנה, בהמלצת מכר שלו. ביום השני לשהותו גנבו לו את רוב ציוד הצילום, ותוך שבועיים לא נשאר כלום. רק בזכות כמה חברים שכבר היו לו השיג שוב מצלמה. בריו הכיר את אנתוניו סוארס, סטודנט לאנתרופולוגיה שיצא לחקור את המודעות הדתית של הברזילאים. במשך שנה טייל איתו ליבק ברחבי ברזיל, בזמן שאנתוניו עבד על מחקר, הבין ליבק את ייעודו: צלם. הסיבה הייתה די פשוטה, זה מקצוע שגם אפשר לטייל איתו וגם להרוויח כסף.

אחרי תשעה חודשים בברזיל עבר ליבק ללונדון, שם למד בבית ספר לצילום - קולג' אוף פרינטינג, ועבד לצד הלימודים כמלצר, שוטף רצפות ומקלף תפוחי אדמה. הוא התחיל לעבוד גם כצלם ב־BBC, בעזרת אחד המורים שלו, אבל ב־1971 שב לברזיל.

בשנות ה־70 נדד בין ברזיל (שם כמעט מת ממלריה), לבין לונדון, שם הציג תערוכה על חיי היום-יום בעיירה וולברטון ותיעד את מהפכת הפאנק ברוק הבריטי. הוא גם עשה ניסיון כושל להשתלב בהוליווד כצלם סטילס, והציג באוניברסיטת ברקלי תערוכה על אינדיאנים באריזונה. באמצע כל אלה, בשנת 1973, חזר לארץ להתגייס - אך לא גוייס. הוא נשא אישה קתולית, אמנית פלסטית במקצועה.

החזרה לארץ

בשנת 1981 הגיע ליבק עם אשתו לארץ, לאשקלון, כדי לתעד את פרויקט שיקום השכונות. הוא עבד עם ציוד שאותו שכר מסטודיו תמורת צילום שתי חתונות בשבוע. באותה שנה החל לעבוד עם רינו צרור בעיתון "אנשים". ביחד איתו עבר ליבק ל"חדשות".

באפריל 1984 צילם ליבק את התמונה מ"פרשת קו 300" שפורסמה בעיתון "חדשות" למרות הצנזורה שהוטלה עליה, ועוררה סערה. בתמונה נראים שני אנשי שב"כ מובילים את אחד ממחבלי קו 300, אשר הוצא להורג מאוחר יותר ללא משפט ובמכות רצח.

כאשר "חדשות" נסגר ב־1993, עבר ליבק ל"הארץ" והפך לחבר קבוע במערכת. ב"הארץ" מפרסם ליבק את המדור הצילומי "הארץ שלנו" והמדור "המאה ה־21". בנוסף צילם ל"הארץ" בשנת 2005 סדרה של תמונות שמתעדות את העוני בישראל.

היום חי ליבק עם זוגתו, שרי אנסקי. לשניים נולד ילד.

אלכס ליבק פירסם ארבעה ספרי צילום במהלך חייו: "עין לציון" בעריכת דוד טרטקובר, "סרנדה תל אביבית" (שירים של אלתרמן וצילומים של ליבק), "הארץ שלנו" ו"כמו כלב" בהוצאת "כתר" (שכולו תצלומים של כלבים).

פרס ישראל

אלכס ליבק זכה בפרס ישראל לצילום לשנת 2005 התשס"ה. מנימוקי השופטים: "אין עוד צלם כאלכס ליבק המעורה כל כך בחוויה הישראלית. הוא ניחן במחויבות ומשמעת, ראיה מקורית ונוקבת, לעתים אירונית של המציאות הישראלית על המובלעות הנידחות שלה. ליבק מצלם מתוך חירות מחשבתית ואמפטיה ומתוך התבוננות פואטית במחוות הרגעיות של המתרחש ברחוב הישראלי".

אלכס ליבק הגיב בהתרגשות עם קבלת הפרס: "זו תחושה פנטסטית, אני נורא מתרגש, לא ציפיתי, אם כי כל אחד יש לו בראש איזה רף כזה, להגיע לפה, להגיע לשם, ופרס ישראל זה פרס מאוד חשוב. חשוב לי מאוד לקבל את הפרס גם מבחינת הקהל שלי, כי אני חי פה בארץ ומצלם ישראלים. אמנם הפרס הזה ניתן על ידי הממסד אבל לא הממסד קובע מי יקבל אותו. מי שישב בחבר השופטים אלו אנשים שאני מאוד מעריך".

מידע נוסף


קרדיט: נעשה שימוש בחומר מתוך הויקיפדיה העברית.